הסיפור שלי

היה פעם צלם אחד, אבל לא צלם רגיל. לא כזה עם מצלמה נוצצת ותיק עור אלגנטי, אלא אחד מהדור של פעם עם מצלמה כבדה כמו תינוק שמנמן, ופילמים קטנים שהוא היה מחביא במקרר, בין קציצות ברוטב וגלידוניות. 

​

כל פעם שהנכד שלו היה בא לביקור, הוא היה לוקח אותו לסיור קטן שבו היו מצלמים ביחד חרקים. הנכד היה ממצמץ, מסתכל למעלה, ותוהה אם סבא באמת יודע מה כל הכפתורים שבמצלמה עושים.

​

השנים עברו, וסבא – כמו כל סבא – הלך לו לאט־לאט לעולם שיש בו רק אור רך ואנשים שמבינים בפוקוס.
וביום אחד, כשכולם הלכו הביתה מהשבעה, הנכד פתח את המגירה שבחדר העבודה ומצא את המצלמה ההיא. זרוקה ליד תיק של קאנטרי רעננה, כמו סוד שאף אחד לא סיפר לו בזמן.

​

ובאותו רגע – ממש באותו רגע – הוא ידע שזה מה שהוא רוצה לעשות.
לצלם.